הפונה התיישב על כתפו של חבר שלי

תוכן עניינים:

וִידֵאוֹ: הפונה התיישב על כתפו של חבר שלי

וִידֵאוֹ: הפונה התיישב על כתפו של חבר שלי
וִידֵאוֹ: Metallica - The Unforgiven (Official Music Video) 2024, מרץ
הפונה התיישב על כתפו של חבר שלי
הפונה התיישב על כתפו של חבר שלי
Anonim

אנשים אחרים לא ראו את השד הקטן הזה, אך משום מה מחבר הסיפור הזה יכול היה לראות. היצור המגעיל התיישב על כתפה של חברתה ולחש באופן קבוע משהו באוזנו

האימפרין התיישב על כתפו של חבר שלי - שטן, שד, שד, אימפ, יצור, מפלצת, סמוי, שטניסטים
האימפרין התיישב על כתפו של חבר שלי - שטן, שד, שד, אימפ, יצור, מפלצת, סמוי, שטניסטים

סיפור זה פורסם באתר הפאר -נורמלי האמריקאי Anomalien.com והוגש על ידי קורא קבוע.

בשנת 1984 גרתי ליד פורט טאונסנד, וושינגטון, הייתי רווק וגרתי לבד על מחצית של בית שכור לשני בעלים.

דמי השכירות היו נמוכים, לא היה לי הרבה חובות, אבל לפעמים עדיין היה לי קשה, כולל אוכל. לכן הייתה לי עבודה ליד ביתי, כדי לא להוציא כסף על מכונית, ואם אני רוצה לנסוע לעיר, אני צריך לקחת אוטובוס.

בזמן שגרתי שם פגשתי במהרה גבר, בואו נתקשר אליו מיכאל … למרות שלא הכרתי אותו כאדם, אהבתי אותו והיה לי נעים לתקשר איתו. היו לו בעיות בריאות רבות, רגשיות ופיזיות, אך היה נחוש להילחם בהן.

מייקל היה ותיק מווייטנאם. אני לא יודע היכן הוא שירת או כמה זמן הוא היה במלחמה, אבל אני יודע שהוא סבל מסוכן אורנג '(כימיקל רעיל מאוד ששימש את הצבא האמריקאי לריסוס בג'ונגלים של וייטנאם), כמו גם מדואר מתח טראומטי. הוא גם נפצע בגבו איפשהו ולכן סבל מכאבים כרוניים ונטל משככי כאבים.

פשוט אהבתי את מייקל. כשהוא הגיע לבית הקפה שבו עבדתי לארוחת צהריים או קפה, לרוב שמחתי לראות אותו, ישבתי איתו ודיברתי איתו אם הייתה לי הפסקה. היה לי מעניין לתקשר עם האדם הזה וניסיתי לשכנע אותו להמשיך לעבוד על שיקום בריאותו.

אבל לא תמיד שמחתי לראות את מייקל. וזו לא הייתה אשמתו ספציפית, הוא מעולם לא היה אלא ידידותי ונעים איתי. אבל לפעמים הוא הלך לבית קפה ולא יכולתי להישאר לידו ולכן עזבתי.

זה קרה לעתים רחוקות ולפעמים הצלחתי להתאפק ולדבר עם מייקל לזמן מה, אבל אז עדיין לא יכולתי לסבול את זה ואמרתי, "מצטער, אני חייב ללכת …" ומייקל תמיד הבין את ההתנהגות הזו שלי.

מה הייתה הסיבה לכך? מייקל לא היה לבד במקרים אלה. על כתפו הימנית, יושב שם מאובטח מאוד, בהונותיו מכופפות כלפי מעלה ואצבעותיו לחוצות בחוזקה לצווארון חולצתו ושיערו, ישב נוסע מגעיל … חשבתי שזה משהו בסגנון שד או שטן … זה לא יכול להיות אחרת.

Image
Image

כשאני מספר לאנשים את הסיפור הזה, הדבר הראשון שהם רוצים לדעת הוא איך IT נראה. כנראה שאלת את אותה שאלה ולכן הנה תיאור עבורך:

הוא היה עירום לחלוטין, חסר שיער, בגודל של צ'יוואווה, ובכלל נראה לי הכלאה איומה בין צ'יוואווה ועטלף בעל כמה מאפיינים אנושיים. היו לו אוזניים ענקיות, עיניים צרות וארוכות, אף נמשך, ושיניים מצהיבות וחדות מאוד.

הידיים והרגליים שלו היו דקות מאוד עם אצבעות ארוכות והיה להם בטן קטנה. הוא התיישב על כתפו של מייקל, אחז באצבעותיו, צחק, פטפט או לחש משהו באוזנו. אף פעם לא יכולתי לשמוע את הקול שלו (וזה כנראה טוב), יכולתי לראות אותו רק. כנראה שרק מייקל שמע את דבריו.

מייקל מעולם לא מסר לעצמו שהוא יודע על הימצאותו של היצור הזה על כתפו.הוא מעולם לא נראה מפוחד כשהוא טיפס במעלה גבו והתיישב על כתפו, ומעולם לא נראה הקלה או מאושרת כשהאימפיון הזה לא היה איתו.

מייקל התנהג כאילו היצור הזה הוא הנטל הבלתי נמנע שלו, חלק מוכר ותיק מחייו. הוא מעולם לא הטה את ראשו לעברו כשהוא דיבר או לחש באוזנו, מעולם לא צחק איתו כשהוא צחק. הוא אפילו לא הסתכל לכיוונו.

עם זאת, מייקל ידע שאני רואה את זה כשהוא איתו. הוא ידע בוודאות שאני מודע לקיומו של היצור הזה. אמרתי לו פעם, "אני רוצה שתדע שכאשר פתאום עזבתי את העבודה הזאת, זה לא בגללך". ומיכאל הנהן בתגובה, "אני יודע," אמר.

למייקל הייתה אישה בשם שרה. פגשתי אותה פעם וגם אהבתי אותה מאוד. ברגע שהתחלנו לדבר על מייקל ופתאום הזכרתי את החבטה הקטנה שלו על כתפי. למרבה הזוועה, שרה ידעה גם עליו, ואז סיפרה לי את סיפורו.

כאשר מייקל היה הרבה יותר צעיר, הוא היה חבר בכנופיית אופנוענים, ובראשם אוקולטסט ושטניסט מסור. הוא החל לערוך טקסים שונים והביא אליהם את מייקל וחברי כנופיה אחרים, גם אם הם לא רצו באופן קטגורי להשתתף בו.

לילה אחד ערך המנהיג טקס מיוחד לזימון שד, וכשהגיעו לא הצליח המנהיג לשלוח אותם בחזרה. אז תקפו אותם השדים והרגו כמה אנשים, כולל המנהיג עצמו. מייקל היה לפתע בר מזל, אחד השדים לא הרג אותו, אלא החליט "להיצמד" אליו ועכשיו תמיד ליווה אותו.

שנים רבות חלפו מאז אותם ימים ועדיין אינני יודע מדוע יכולתי לראות את השד הזה, והשד עצמו, בתורו, לא ראה ולא זיהה איש מלבד מייקל עצמו, ה"אדון "שלו. הוא מעולם לא הסתכל לכיווני כשהוא צחק, צ'טט או לחש משהו באוזנו של מייקל.

אני לא מרבה לספר לאנשים את הסיפור הזה, ובכל פעם אני מרגישה כמו גוש בבטן מתכרבל. בכל פעם שמישהו אומר שהפרא -נורמלי וכל היצורים המוזרים האלה אינם אמיתיים, אני נזכר בשד של מייקל.

מוּמלָץ: